למדתם להיות בסטרס בחגים

חגים. מילה טעונה לכל כך הרבה אנשים. חלקנו מבינים למה, חלקנו פחות, אבל איכשהו להרבה מאיתנו היא מלווה באיזשהו מטען רגשי.

ואנחנו מרגישים את זה גם בסביבה בשבועות שלפני החגים. בבן או בת הזוג שהופכים פתאום לשקטים או קצרים יותר, בכביש שהופך להיות קצת פחות נעים. וגם בנו. משהו בנו משתנה, מתקצר, מתכווץ.

הייתי רוצה לכתוב על חוויה אחת, אובייקטיבית וגלובלית, שתסביר למה רובנו חווים את החגים עם איזושהי רמה של סטרס, שהאמיגדלה שלכם פועלת שעות נוספות בחגים ולפניהם. מאוד יכול להיות שאתם זוכרים שכל שנה לפני החגים האווירה בבית היתה משתנה. אמא ואבא היו רבים יותר, הבית היה הופך לשקט יותר, או אולי עם יותר צעקות. פתאום היו דיבורים על מי הזמין את מי ומתי לאיזה חג, או ריב ישן בין ההורים לדודים נפתח והוזכר. אולי החג בכלל תופס אתכם דווקא מהמקום שבו זה היה הזמן לקנות בגדים חדשים - וכשהייתם ילדים (ואולי עד היום) זו לא היתה סיטואציה פשוטה בכלל.

אבל מה הקטע? אתם הייתם בכלל ילדים. מה לכם ולמי הזמין את מי לאיזה חג. מה אכפת לכם כמה עולים בגדים חדשים, אתם הייתם ממש בסדר עם ללבוש את החולצה הירוקה עם החורים לערב החג. לכם לא היה מושג עדיין מה המשמעות של מינוס בבנק והלוואות. מה שכן הגיע אליכם, שעניין אתכם כילדים, זה המתח שיש בבית.

ילדים הם יצורים חכמים ורגישים, הם קולטים. וכשיש מתח שמלווה באי וודאות נוצר אצלם סטרס (וגם אצלנו המבוגרים, אם לא ידעתם). המוח קולט שמשהו לא בסדר, שיש איתות על סכנה, אז הוא מפעיל מיני מנגנונים עתיקים שנועדו להגן עלינו.

וככה היה כל חג. מגיל אפס ועד שיצאתם מהבית חוויתם ביחד עם ההורים שלכם את הסטרס של לפני החגים. כל חג מחדש.

רוצים לנחש מה קורה כשחוזרים על אותו דבר הרבה מאוד פעמים?

למידה.

למדתם להיות בסטרס בחגים.

וזה אולי נשמע קצת פשטני, כי היום כשאתם מבוגרים כן אכפת לכם מתלושי שכר ואצל מי מההורים של בני הזוג עשינו את פסח. אבל התגובה הרגשית החזקה הזו לחגים? זו שבאה עוד הרבה לפני שמתחילות סליחות בבית הכנסת? היא נלמדה לעומק. למעשה, לא היתה לכם ברירה אלא ללמוד - שוב ושוב, כל שנה, כשהחגים חזרו, קיבלתם עוד הזדמנות ללמוד את אותו הדבר.

יש אירוניה בשם עצמו. מקור המילה "חג" הוא מהשורש ח-ג-ג ומשמעותו היא תנועה סיבובית. חזרתיות.

וכמו החגים שלנו, אנחנו חוזרים שוב ושוב לדינמיקות, לטראומות, לסטרס. בין אם אנחנו זוכרים ובין אם לא, אנחנו יכולים לשחזר את הסטרס שהיה לנו בבית ילדותנו, שאפף אותנו בלי להבין איך ולמה, ורק כשהתבגרנו הצלחנו לתת לו כותרות וסיבות - ממש כמו שההורים שלנו עשו.

החדשות הטובות הן שהמעגל הזה יכול להישבר. התקופה שלפני החגים יכולה להיות הרבה יותר נעימה ממה שהיא. השלב הראשון והמשמעותי ביותר הוא לרצות שינוי, ואני רוצה להאמין שאם אתם קוראים את השורות הללו, הרצון לשינוי כבר קיים.

השלב השני, שדורש קצת עבודה שלכם ושל המטפל שלכם, הוא לעבוד על לשנות את הלמידה. כלומר, אם למדנו שהחגים הם זמן של מתח, זה לא אומר שאנחנו חייבים להמשיך ללמוד את אותו שיעור כל שנה. אנחנו יכולים ללמוד משהו חדש, מותאם ומיטיב יותר.

הבנה שלנו את עצמנו מייצרת בחירה. כשאנחנו לא מודעים אנחנו לא בוחרים. טיפול שופך אור על הנפש, מסמן לנו מתי אנחנו בוחרים ומתי לא. מתי לימדו אותנו משהו שלא מיטיב איתנו יותר. בטיפול אנחנו מזהים שאנחנו כבר לא ילדים שההורים שלהם רבים או שסוחבים אותם לערב חג. שבין אם יש לנו משפחה משל עצמנו ובין אם לא לא, יש לנו הרבה יותר שליטה באיך החג שלנו נראה. אני אוהב את המונח "דרגות חופש" לתחושה הזו, שמתפתחת לאט בזמן שאנחנו מפנים תבניות ישנות ומתחילים להכניס חדשות.

וזו כנראה אחת התובנות הגדולות של להבין את עצמנו: לא לשנות את מה שהיה, אלא להפסיק לתת לו לקבוע מה יהיה.

החגים יחזרו גם בשנה הבאה. אבל אולי אנחנו כבר לא חייבים לחזור איתם לאותו מקום.

חגים שמחים.