כשמישהו אחר מאמין שאתה לא יכול
עודכן: 30 ביולי
זה סיפור על נער שלא חשב שיעבור את הבגרות בספורט אבל עבר.
על מאבק מתמשך שהגיע לשיא בגיל 18, בו הגיע הנער לבגרות בספורט כשהוא היה בטוח שהוא עומד להכשל, אבל עבר אותה בכל זאת.
אלא שזה לא סיפור הצלחה; זו הייתה הוכחה, לפחות בעיניו, שהוא לא באמת מסוגל.
כשאלון היה בן 18 ועשה את הבגרות בספורט, היא היתה בנויה משני קילומטרים של ריצה שצריך להספיק בפחות מעשר דקות, חמישים כפיפות בטן ושלושים שכיבות שמיכה. אלו היו התנאים לעבור, לא כדי לקבל ציון גבוה כמו יתר הציונים שלו.
הוא היה מוכן להתפשר בשמחה על לעבור, אבל אפילו את המינימום כדי לא להכשל הוא לא הצליח. מאז שהוא זכר את עצמו, שיעורי ספורט היו החלקים הגרועים ביותר בשבוע שלו. הוא לא הצליח לרוץ יותר מדקה בלי להתעייף וממש לא היה מה לדבר איתו על יותר מכמה שכיבות סמיכה וכפיפות בטן בודדות. ילדים אחרים בשיעורי ספורט לא ראו את המצוקה, או שכן - אבל הם בהחלט הזכירו לו שוב ושוב את חוסר היכולת שלו באמצעות לעג, השפלות, ניכור וריחוק.
אחרי מספיק שנים כאלה כבר לא צריך שמישהו אחר יגיד שאתה לא טוב - אתה מתחיל להגיד את זה לעצמך. אלון פשוט ויתר. הוא זוכר מחשבות כמו "אני פשוט לא טוב בספורט", "אני שמן", "אין לי גנטיקה של ספורטאי". הוא האמין במחשבות האלה במאה אחוז. לא היתה מציאות אחרת. הגורל שלו היה לסבול כשהוא עושה ספורט - גם נפשית וגם גופנית.
כל שיעור ספורט הוסיף הוכחה למחשבות האלה ומיצק אותן יותר ויותר. הוא אפילו לא למד לרכב על אופניים כי התחושה של עוררות גופנית גרמה לו לבושה. מכאן שההמנעות מפעילות גופנית והתחושות הקשות שהיו לאלון על הגוף שלו נקשרו קשר אדוק עם תחושת הבדידות שלו - כי ילד שנמנע מלהזיע נמנע גם מלא מעט חוויות ילדות וסיטואציות חברתיות.
וכך - עברו שתים עשרה שנים של שיעורי ספורט, של התמקדות בשלילי ובחוסר היכולת שלו, בבושה שגרמה לו גם להמנע מלבקש עזרה.
ואחרי שתים עשרה שנים, הגיעה הבגרות היחידה ממנה פחד באמת - הבגרות בספורט. הוא לא ניסה להתכונן אפילו. הוא ידע שהוא עומד להכשל. הוא לא ידע מה יהיה אחר כך ואיך זה הוגן שלא תהיה לו בגרות רק כי הוא לא מצליח לרוץ, אבל הוא ויתר.
הוא קם בבוקר, התלבש ונעל נעלי ספורט, נכנס לאוטו הקטן שלו ונסע ללמקום בו התקיימה הבגרות. הוא אפילו לא היה בחרדה - הוא כבר ידע שהוא לא עומד לעבור. מגיע, הסבר, חימום. הוא התפלא לראות שאין בוחנים חיצוניים, כמו בבגרויות אחרות, אלא שני מורים שמנהלים את המאורע.
מתחילים משכיבות סמיכה וכפיפות בטן. קל לרמות שם, כי חבר סופר לך ואתה סופר לחבר. הוא גם היה חכם מספיק לומר לחבר שלו כמה לספור כדי שיהיה אמין, אבל שגם יעבור.
ואז ריצה. ארבעה סיבובים. רק שלא חבר סופר את הסיבובים, אלא המורים. כאמור, צריך להספיק אותם בפחות מעשר דקות. אלון ידע שהוא לא עומד לעבור. הוא אומר שאם לא היה מתבייש מדי, היה פשוט מבקש ללכת הביתה ולא לרוץ. אבל הוא רץ.
הוא רץ לאט, השתרך מאחור מאוד מהר, למרות שנתן את כולו. בסיבוב השני הוא אפילו הוריד קצב כי היה לו קשה. בסיבוב השלישי רוב הנערים האחרים כבר עקפו אותו בסיבוב שלם - כי בסוף הסיבוב השלישי הוא כבר התקרב לעשר הדקות שהפרידו בינו לבין כשלון בבגרות.
כאמור, זה לא סיפור הצלחה. זה סיפור על כשלון. ובכן, בערך. כי אלון עבר את הבגרות.
בסוף הסיבוב השלישי שני המורים צעקו לו מרחוק שימהר וקדימה, כי הנה הוא כבר מסיים, הוא ממש מסיים את הסיבוב האחרון. הוא ידע שהוא רק בסיבוב השלישי ויש לו עוד אחד שלם. הוא גם ידע שהם יודעים. אחד המורים היה המורה לספורט שידע שאלון רץ מאוד לאט. והם ספרו לו סיבובים, על נייר. הוא ראה.
והם רימו. הם ספרו לו סיבוב אחד פחות כדי שיעבור ויקבל תעודת בגרות.
בדרך הביתה הוא לא הרגיש הקלה. הוא לא הרגיש שמישהו עזר לו. להפך.
הוא הרגיש שאפילו האנשים שהיו אמורים להאמין שהוא מסוגל כבר הפסיקו להאמין.
"וזה שהם נתנו לך לרוץ סיבוב אחד פחות, מה זה אומר עליך?", שאלתי אותו.
"אם האנשים שצריכים ללמד אותי, להאמין שאני אצליח, לדחוף אותי - אם הם בעצמם מוותרים על האפשרות שאצליח, אז בטח שלא אצליח. הנה, עובדה - זה לא בגנים שלי. אני לא נועדתי לרוץ או להזיע. לא יכול. פיסית, נפשית, רגשית, מה שאתה רוצה. לא יכול. ואם זה אומר שאני אהיה שמן, אז בסדר, זה הגורל שלי ואני גם אדחף את כל מה שיש למקרר לפה שלי בעשר דקות, כי מה זה משנה."
במשך שבע עשרה שנה אלון היה בטוח שהבגרות הזו הוכיחה מי הוא. בדיעבד, הוא מבין שהיא הוכיחה בעיקר במה הוא האמין, ואלה שני דברים שונים לגמרי.
אלון עבד מאוד קשה כדי להפסיק לאסוף הוכחות לחוסר היכולת שלו ולהתחיל לאסוף הוכחות לטיעון ההפוך - שהוא כן יכול הרבה מאוד דברים.
שנים אחר כך הוא רץ חצי מרתון. בלי קיצורי דרך, בלי שמישהו יספור פחות סיבובים, ובלי לשנות את הגוף שלו לפני שהוא שינה את הסיפור שסיפר לעצמו עליו.
תגובות