תסמונת המתחזה: לא עלו עליי. עדיין.
זה לא היום הראשון שלך בעבודה החדשה. יכול להיות שאפילו לא החודש הראשון. אבל העבודה עדיין מרגישה חדשה. אולי קיבלת כבר כמה משימות לעשות לבד והצלחת בכמה מהן. אבל יום בהיר אחד מחשבה מתגנבת לראש והיא כנראה מוכרת, בצורה כזו או אחרת:
"איך הגעתי לפה?"
"כמה זמן עד שיעלו על זה שאני לא מתאים?"
"אני לא מספיק טוב"
אנשים שסובלים מתסמונת המתחזה הרבה פעמים לא נותנים קרדיט לעצמם. הם עשויים להיות מוצלחים מאוד ואנשים סביבם יתפסו אותם ככאלה, אבל הם עלולים לחשוב שההצלחה שלהם היא תוצר של מזל או תזמון. במקום לחשוב "הייתי ראוי" הם חושבים "הכוכבים הסתדרו". הם מוסיפים לזה את החרדה שמתישהו יעלו עליהם, שתיכף יבוא מישהו ויחשוף את האיש שמאחורי הוילון.
כל אלו עלולים להפוך למעגל של חרדה מתמשכת ושחיקה. אותם "מתחזים" מגיעים מדי יום למקום העבודה שלהם, בו הם מבלים את מרבית זמן הערות שלהם, בו הם כנראה יעבדו יותר קשה מכל מי שמסביבם, הרבה פעמים עד לשחיקה מהירה. יכול להיות גם שהם יסתירו כמה קשה הם עובדים, כי הם חושבים שאנשים מוצלחים לא צריכים לעבוד קשה כל כך. הם יסתירו את כשלונות, ואלו שלא יצליחו להסתיר עלולים לעורר בהם חרדה אדירה. אבל באופן קצת מפתיע הם יסתירו גם הצלחות - או לפחות לא יפגינו גאווה בהן; כי הם חושבים שאנשים מוצלחים לוקחים הצלחה כמובן מאליו.
הרבה "מתחזים" ינסו גם להיעלם. לא ברמה החברתית, כי הם לא בהכרח מופנמים או ביישנים, אבל הם ינסו להעלים את הביצועים שלהם. להיות חלק מהנוף, להטמע בסביבה. האירוניה היא שמתוך הנסיון להיעלם הרבה פעמים תהיה להם משאלה חבויה שמישהו יראה אותם ויגיד להם שעשו עבודה מעולה.
תסמונת המתחזה מדוברת בעיקר בהיבטים של עבודה וקריירה, אבל היא לא מוגבלת רק לשם. אנשים רבים מרגישים את זה בזוגיות, כאשר הם פוחדים שהצד השני "יראה מי הם באמת" ויעזוב. יש מי שיתקשה להאמין שהוא אהוב, מי שינסה להוכיח שהוא ראוי לאהבה, ומי שיתרחק עוד לפני שיסתכן בדחייה.
למה זה קורה?
בעולם הטיפול יש הגדרה ותיקה לדפוס של סטרס: פער בין הרצוי למצוי. תסמונת המתחזה היא דפוס כזה בדיוק. הרצוי? שתהיו מושלמים. אין טעויות, מסיימים את העבודה הרבה לפני הדדליין, חושבים על בעיות עוד לפני שהן עולות ומגיעים הביתה לשנ"צ כל יום. המצוי? הוא תלוי בכל כך הרבה גורמים ובעיקר - לא חי בעולם פנטזיה. הרצוי שלכם לא מתאר אף אחד. הוא בלתי אפשרי.
המצוי הוא מורכב, ממש כמו הנפש שלנו. אין סיבה אחת ויחידה לזה שאנחנו מתנהגים כמו שאנחנו מתנהגים, בטח שלא לדפוסים לא מועילים של התנהגות. יכול להיות שבילדות דחפו אתכם להיות הכי טובים, אבל כמעט ולא הרגשתם שהגעתם למטרה או שגאים בכם. יכול להיות בדיוק ההפך: שלא ציפו מכם להרבה, שלא קיבלתם מספיק הזדמנויות לגלות במה אתם טובים, ושלא היה מי שיעזור לכם להכיר ביכולות שלכם. יכול להיות שכל פעם שהצלחתם או נכשלתם במשהו, "זכיתם" לתשומת לב בצורת אלימות שילד לא רוצה בשום אופן וכך למדתם להיעלם.
ההיסטוריה שלכם משנה - היא חושפת את רשת הקשרים והמחשבות שיש לכם ושמשמרת את החרדה וההתנהגות החרדתית. הרבה מטופלים שמגיעים לקליניקה מגיעים עם בעיה, אבל חשוב להבין - אתם לא בעיה. אתם אנשים שלמים ומורכבים שחווים קושי.
תסמונת המתחזה מופיעה הרבה פעמים בהקשרים שהם קריטיים לזהות וההוויה שלנו: עבודה, זוגיות, הורות. אנחנו באמת יכולים להיות מפוטרים, לאבד לקוחות, לא למצוא אהבה או לאבד אותה. אבל האפשרות שמשהו כזה יקרה אינה אומרת שכל טעות תוביל אליו, ובוודאי לא שהיא תוכיח שאנחנו לא ראויים.
אז מה עושים?
החדשות הטובות הן שיש מה לעשות, ואפילו לא מעט.
שורה תחתונה? אתם צריכים להבין שני דברים שלכאורה סותרים אחד את השני:
אתם מוצלחים.
מותר לכם לטעות.
נכון, זה לא כזה פשוט. אין כפתור שיגרום לכם לחשוב כך, אבל הדרך טמונה בלהפנים דפוסי חשיבה חדשים:
מישהו בחר בכם. בין אם זה מעסיק או בן זוג. אף אחד לא הצמיד לו אקדח לרקה. למעשה, כנראה היו להם אלטרנטיבה או שתיים ואתם בלטתם במיוחד. זו לא היתה הגרלה, הכוכבים לא הסתדרו. מישהו שאתם מעריכים, עם סטנדרטים, מעריך אתכם גם. אולי היתה שם השפעה קלה של מקריות או מזל - אבל סביר להניח שאם לא הייתם מתאימים, לא היו בוחרים בכם.
אתם לא לבד. הרבה מאוד אנשים חוו או יחוו הרגשת התחזות במהלך חייהם. למה זה עוזר לזכור את זה? כי אם תסתכלו סביב ותחשבו שהאנשים שיושבים לידכם, שהם מוכשרים מאוד, חווים את אותה חוויה כמוכם, אולי יהיה לכם קל יותר להסתכל על עצמכם כמו שאתם מסתכלים עליהם. גם (ובעיקר) אנשים מוכשרים סובלים מתסמונת המתחזה. כן, גם אתם.
ראוי שתתגאו בהצלחות שלכם. בעבודה, בזוגיות, בהורות. תחגגו הצלחות, גם קטנות. במקום להגיד "הצלחתי, אבל.." תעצרו ב"הצלחתי". אתם יכולים גם לשתף אדם קרוב בהצלחה, בלי להקטין אותה. האתגר שלכם כאן הוא כפול, כי קודם אתם צריכים להבין מה זו הצלחה או להודות בפני עצמכם שהצלחתם, ואז אתם צריכים לאזור אומץ ולהתגאות בהצלחה שלכם, בקול רם ומול אנשים.
טעויות קורות. כולם טועים - גם אתם. אם עשיתם טעות, אל תסתירו אותה. תביאו אותה למי שזה משנה לו ויכול לעזור. אתם תתפלאו לגלות כמה אנשים אוהבים לתקן ולעזור. לאט לאט אולי תתחילו להבין שלהתגאות בהצלחות ולתת לעצמכם לטעות עובד על אותו מנגנון ושתיקון טעות הוא בעצם הצלחה.
לפעמים תחושת המתחזה חולפת מעצמה, אבל לא תמיד. לפעמים היא ממשיכה ללוות אותנו, גורמת לנו לעבוד קשה מדי, להסתיר טעויות ולהתקשות ליהנות מההצלחות שלנו.
כדי לשנות את זה, אנחנו לא צריכים לחכות עד שנרגיש מוצלחים יותר. אנחנו צריכים להתחיל לפעול אחרת גם כשאנחנו עדיין לא מרגישים ככה. להכיר בהצלחות שלנו, גם כשהקול בראש אומר שזה היה רק מזל. להסכים לטעות, גם כשאנחנו מפחדים ממה שיחשבו עלינו. לאפשר לאנשים סביבנו לראות אותנו קצת יותר כפי שאנחנו, בלי לנסות להוכיח שאנחנו ראויים להיות שם.
זה לא פשוט, ולפעמים קשה לעשות את זה לבד. לפעמים אנחנו צריכים מישהו שיעזור לנו להבין מאיפה הפחד הזה מגיע, לזהות את הדפוסים שמחזיקים אותו בחיים ולהתנסות בהדרגה באפשרות אחרת.
אבל אנחנו לא חייבים להפסיק לפקפק בעצמנו כדי להתחיל להאמין בעצמנו.
תגובות